לחיות עם HIV בגיל המבוגר

אוכלוסיית הא.נשים החיים עם HIV הולכת ומתבגרת ובמספר מדינות מערביות שיעורם של אלה שעברו את גיל 50 עמד ב-2022 על – 50% מכלל הנשאים, כאשר הצפי הוא ששיעור זה ימשיך לעלות. מדובר בתהליך חיובי שיסודו בשיפור הדרמטי בתוחלת החיים של מי שחיים עם HIV, כאשר הטיפול התרופתי בשני העשורים האחרונים הפך ליעיל ובטוח ביותר (עם מיעוט תופעות לוואי משמעותיות או ארוכות טווח), ולכן מי שמאובחנים ומתחילים טיפול מוקדם יכולים להאריך חיים בדומה לבני גילם שאינם נושאים את הנגיף, וכך קהילת האנשים החיים עם HIV מזדקנת.

לצד שינוי זה, המוביל את עיקר הזדקנות אוכלוסיית החיים עם HIV, ישנן עוד מספר קבוצות של נשאי HIV בגיל המבוגר בעלות מאפיינים ייחודיים או שונים. הראשונה היא אלו, ברי המזל, אשר שרדו הדבקה בנגיף בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, שנים בהם לא היה טיפול ל-HIV. מי שהצליחו לצלוח את התקופה הזאת אם בגלל מערכת חיסונית יוצאת דופן שעמדה איתנה טרם טיפול תרופתי, או בגלל שהצליחו להגיע בחיים לתקופה בה החלו להיכנס לשימוש התרופות הראשונות ל-HIV – מוצאים עצמם היום בגילאי ה-50-60-70 מתמודדים עם בעיות רפואיות יחודיות, ולעתים צורך בטיפול תרופתי מורכב ל-HIV (מדובר בא.נשים שבמהלך השנים טופלו במה שאנו מכנים "מונותרפיה סדרתית", כלומר טיפול כל פעם בתרופה יחידה שנכנסה לשימוש, אשר הנגיף פיתח לה עמידות תוך זמן קצר. באופן זה הפך הנגיף עמיד לקבוצות תרופות מרובות, והשילוב שאותם אנשים מטופלים בו היום מורכב וכולל ריבוי תרופות הניתנות מספר פעמים ביום*).

קבוצה נוספת של א.נשים מבוגרים החיים עם HIV הם אלה הנדבקים בהווה בגיל המבוגר. מנתוני המעבדה המרכזית לנגיפים של משרד הבריאות נראה כי קרוב לחמישית המאובחנים החדשים עם -HIV בשנת 2024 הם גברים ונשים מעל גיל 55. להדבקה בגיל המבוגר סיבות מגוונות, חלקן דומות למתרחש בגילאים הצעירים יותר (יחסי מין לא מוגנים עם פרטנרים מרובים, שימוש בסמים ובאלכוהול סביב סקס, חוסר מודעות לדרכי מניעה יעילות כמו PrEP ועוד), וחלקן ייחודיות לאנשים מבוגרים ("עייפות" משימוש בקונדום ותחושה ש"בגילי זה כבר לא יקרה", חיים בארון עם אוריינות נמוכה בנוגע לסיכון ומניעה וחוסר יכולת לדבר על הסיכון עם הרופא או עם אנשים קרובים). קבוצה אחרונה היא אלו שנדבקו בגיל הצעיר אך מאובחנים בגיל המבוגר עם סיבוכי HIV. בכל שנה אני נתקל בבית החולים במספר מטופלים מבוגרים (גברים ונשים) עם איידס מתקדם וסיבוכים מסכני חיים, חלקם לא נבדקו מעולם ל-HIV גם אם השתייכו לקבוצת סיכון מובהקת מסיבות של בושה, חשש או חוסר מודעות לסיכון. בחלק מהמקרים הרופאים שגו בהערכה וחשבו שהסיכוי שהמטופל שמולם נשא HIV נמוך (כי הוא מבוגר, נשוי, אב לילדים וכו'), או שהם כלל לא ניהלו איתו אי פעם שיחה מעמיקה על אורח החיים, סיכון וחשיפות אפשריות. מחקרים רבים מראים כי מכלל המטופלים המתאבחנים עם איידס מתקדם, חלקם של בני ה-50 ומעלה גדול משמעותית מחלקם של א.נשים צעירים יותר.

עם התבגרות אוכלוסיית האנשים החיים עם HIV משתנים אתגרי היום יום של אותם אנשים ובכלל זה הצרכים הרפואיים, החברתיים והנפשיים איתם הם מתמודדים.

בין האתגרים הרפואיים הייחודיים לאנשים מבוגרים החיים עם HIV ניתן למנות את הסיכון המוגבר לריבוי מחלות רקע. תופעה זו דומה לזו הקיימת באוכלוסייה המבוגרת הכללית, אך בולטת ביתר בקרב נשאי HIV. HIV הוא אמנם זיהום שיש לו טיפול פשוט ושיעור לא מבוטל של נשאי HIV מבוגרים ממשיכים לחיות חיים בריאים גם בגיל המבוגר. אולם, נשאות ארוכת שנים כרוכה בשנים של פעילות מתמשכת של מערכת החיסון כנגד הנגיף. "מלחמה" זו משמעותה דלקת כרונית בגוף, אשר עלולה לגרום לנזקים אופייניים למצב של דלקת ממושכת, ובהם סיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם, סיכון מוגבר לסרטן, ושכיחות מוגברת של מחלות כליה וכבד. ריבוי מחלות הרקע מעלה את השאלה (שאין עליה תשובה ברורה) האם HIV גורם להזקנות מואצת, והאם אנשים החיים עם HIV "מבוגרים יותר מגילם הביולוגי". לכך מצטרפת השפעתן של תרופות מסויימות לטיפול ב-HIV אשר עשויות להגביר את הסיכון להפרעות מטבוליות שונות. אמנם לרוב התרופות החדשות הנמצאות כיום בשימוש נרחב יש פרופיל בטיחות גבוה במיוחד, אולם חלקן (ובעיקר אלו מהדור הישן) נקשרות לסיכון מוגבר להפרעות במאזן הסוכר, לרמות כולסטרול גבוהות, ואלה עשויים להגביר את הסיכון לתחלואה נלווית – כגון מחלות לב וכלי דם. זו הסיבה שהסף להתחלת טיפול בסטטינים (תרופות להורדת כולסטרול) נמוך יותר באנשים החיים עם HIV, ומספר מחקרים הוכיחו את האפקט המטיב המשמעותי של תרופות אלה בשמירה על בריאותה של אוכלוסיה זו.

העובדה שלמערכת החיסון תפקיד מכריע במניעת סרטן היא ההסבר לכך שבקרב אנשים החיים עם HIV יש סיכון מוגבר לחלות בסרטן בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. אמנם הטיפול התרופתי היעיל ל-HIV מביא לשיפור דרמטי במצבה של מערכת החיסון, אבל לא כל תפקודיה של מערכת החיסון מתאוששים לחלוטין, בעיקר במקרים בהם טרם תחילת הטיפול חווה המטופל שנים בהם לא היה מאובחן או לא היה מטופל, ונזק בלתי הפיך התרחש. בשל כך, בקרב נשאי HIV מעל גיל 50 יש להקפיד שבעתיים על מעקב וסיקור מוקדם לסרטן אשר מומלץ לכלל האוכלוסיה (בנשים: בדיקת PAP ומעקב מרפאת צוואר הרחם וממוגרפיה. בגברים המקיימים יחסי מין עם גברים בדיקה רקטלית והסתכלות על פי הטבעת או סיקור מעמיק יותר במי שסובלים מיבלות או שינויים קדם ממאירים, בשל שכיחות גבוהה יותר של סרטן פי הטבעת. בנשים ובגברים קולונוסקופיה לאבחון מוקדם של סרטן המעי הגס. במעשנים CT בקרינה נמוכה של הריאות. ועוד).

מחלת רקע משמעותית נוספת השכיחה ביתר באנשים החיים עם HIV בגיל המבוגר היא אוסטיאופורוזיס (ירידה בצפיפות העצם) הנובעת ממספר גורמים ובינהם השפעה שלילית של תרופות HIV מסויימות, השפעה של הנגיף עצמו, וגורמי סיכון אחרים (כמו עישון, הרגלי תזונה ואחרים). אוסטיאופורוזיס היא גורם סיכון לשברים בשלד בגיל המבוגר – סיבוך העלול לפגוע משמעותית בעצמאותו וניידותו של הפרט.

ריבוי מחלות הרקע קשור באופן ישיר בריבוי תרופות, מצב רגיש לכשעצמו, מכיוון שעם העליה במספר התרופות שנוטל הפרט עולה הסיכון לתופעות לוואי ולאינטראקציות בין תרופתיות, ותפקיד חשוב של רופא ה-HIV יחד עם רופא המשפחה של המטופל הוא מודעות לאינטראקציות אפשריות אלה, ובחירה נבונה וקפדנית של כל תרופה נוספת שנרשמת למטופל, כמו גם בדיקה מחדש האם כל אחת מהתרופות הקבועות הכרחית.

מהבחינה הנפשית והחברתית האתגרים של האדם המבוגר שחי עם HIV דומים לאתגרים איתם מתמודדים בני גילו שאינם חיים עם HIV ובכלל זה שכיחות מוגברת של מצבי בדידות, סיכון מוגבר לדכאון, קושי אפשרי עם הירידה בתפקוד והתמודדות עם מצבים רפואיים מורכבים ומשולבים (במידה וקיימים). אולם לאלה חשוב להוסיף את המימד הייחודי לאדם שחי עם HIV וההתמודדות הקשורה בסטיגמה של האבחנה, הצורך להסתירה לעתים מבני המשפחה והחברים, הדחיה והאפליה שלצערנו לא נעלמו מן העולם, ומאפיינים יחודיים של מי שמשתייכים לקהילה הגאה (שיעור גדול יותר של אנשים שאינם בזוגיות ושאין להם ילדים, עם כל הנובע מכך: בדידות ומערכות תמיכה ועזרה חברתית ומשפחתית קטנות יותר). אנו יודעים היום לבטח ממחקרים רבים כי בדידות קשורה בסיכון גבוה יותר להתאשפז ולחלות, כך שאין מדובר רק בקושי חברתי או נפשי כי אם בבעיה רפואית של ממש.

לסיכום, עם העליה המבורכת בתוחלת החיים של אנשים החיים עם HIV יש הכרח למודעות גוברת הן של הצוות הרפואי והן של החברה כולה לצרכיה ואתגריה היחודיים של אוכלוסיית הנשאים המבוגרת, לצד היערכות מתאימה ובניית פתרונות רפואיים, סוציאליים וקהילתיים יחודיים. ברמה הקהילתית, אתגרים אלה קוראים לפעולה ויוזמות מצד ארגונים וקבוצות הפועלים לרווחת אלו החיים עם HIV לרבות השקעה במסגרות תמיכה, מרפאות ייעודיות, הכשרה של אנשי צוות מומחים, ושירותים משלימים שיתנו מענה לצרכים המשתנים והגדלים. כל זאת מתוך הכרה שהמטרה האמיתית בהביטנו על נשאי HIV מזדקנים כבר איננה רק הארכת חיים, אלא הבטחה לחיים ארוכים שהם גם בריאים, מלאים, ובעלי משמעות, כאלה המאפשרים לפרט להזדקן בכבוד ובתמיכה, ולממש את מאוויו, ולקהילה להכיר בכל פרט כחלק שווה בתוכה.

^{*הסכנה לפתח נגיף עמיד לתרופות ממשפחות רבות לא קיימת היום, כאשר מתחילת הדרך נבחר טיפול יעיל לפי הסטנדרטים המקובלים, גם לא במי שמטופל ל-HIV שנים רבות.}