למה לנשאות HIV יש יחסי ציבור גרועים כל כך? 

ראשית, מדובר במצב רפואי מדבק, שעדיין לא נמצאה לו תרופה שתביא להחלמה מלאה (שימו לב לחשש מסינים מאז התפרצות הקורונה), כאשר חלק גדול מהציבור לא מודע מספיק לדרכי ההדבקה ובטח לא למושג ה-Undetectable. בנוסף, הנשאות נתפסת כמצב שנגרם בגלל “התנהגות לא אחראית”, מה שמביא להאשמת האדם במצבו.

סיבה נוספת היא שסטיגמה משמשת הרבה פעמים להפחתת חרדה ממה שאנחנו חוששים שיקרה לנו. לא אחת שמעתי בחדר הטיפולים – “הומואים מתייחסים אלייך הכי גרוע, הם כל כך מפחדים להידבק מזה שהם יפסלו אותך על המקום”. הפתרון הכי טוב להפחתת הסטיגמה הוא באמצעות הסברה מקיפה ונגישה – הוועד למלחמה באיידס בשיתוף המרכזים הרפואיים וגורמים נוספים פועלים מזה שנים בתחום ונותר לקוות שמאמצים אלו אכן נושאים פרי וימשיכו כך בעתיד.

איך ומתי לספר? 

כמובן ששאלה זו אינדיבידואלית ותלויה במספר גורמים, כאשר מחד עולה הצורך לשתף על מנת לייצר מערכת יחסים כנה ואותנטית אל מול החשש מדחייה והפצת דבר הנשאות ברבים. 

ידוע לנו ממחקר רב בנושא שהיכולת לשתף בנשאות HIV קשורה לגיל (צעירים משתפים יותר ממבוגרים), מצב סוציואקונומי והשכלה (מי שמגיע ממעמד גבוה יותר והינו משכיל יותר ייטה יותר לשתף), השתייכות דתית ואתנית (מי שמגיע מקבוצת מיעוט ייטה לשתף פחות), משך הזמן שעבר מגילוי האבחנה (מי שמאובחן יותר זמן ישתף יותר בקלות לרוב), טיבן של מערכות התמיכה, העמדה האישית כלפי הנושא טרם גילוי האבחנה וכן התנסות טובה ביציאה מהארון הלהט”בי והן מארון ה-HIV. כמובן שתהיה נטייה לשתף יותר במסגרת מערכת יחסים קבועה ופחות בקשר מיני מזדמן.

מהמחקר והעבודה בשטח עולות כמה דרכים בהן אנשים שחיים עם HIV מתמודדים עם העניין (אין מדובר בהמלצות וחלקן אף אינן רצויות בהכרח, אלא בנקודות למחשבה בלבד).

לספר מיד בהתחלה של הקשר או המגע המיני– מתוך אמונה שהבחירה צריכה להיות של הפרטנר, וגם בשביל להרגיש כנים ולמנוע האשמות על חוסר כנות בהמשך.

Play it safe – לא לספר כל עוד המין מוגן. כאן למעשה הקונדום (או העומס הנגיפי האפסי) מגנים גם מהדבקה וגם מהחששות בלספר על הנשאות.

לשתף תלוי במצב– בסוג הפרקטיקה המינית (אנאלי או לא), בפוטנציאל שיש לזוגיות ארוכה לעומת סטוץ, עד כמה נראה לי שלבחור יש ידע והבנה בתחום, אספר רק למי ששואל וכו'.

“להישאר חיובי”– לחפש בן זוג אחר מהקהילה החיובית, בין היתר בשביל למנוע את הסיכון שבלהידחות בשל הנשאות ואולי גם בגלל הרצון שבן הזוג שלי יבין אותי יותר.

להימנע מאינטימיות– להסתפק בסטוצים או לחתוך מערכות יחסים בשלב מוקדם לפני שמרגישים שצריך לספר. לצערי קורה לא מעט.

לבדוק את השטח– לזרוק רמזים על HIV כדי לייצר שיחה בנושא, לבחון את התגובה של האדם ועל פיה להחליט אם כדאי לספר. למשל “התחלתי להתנדב בוועד למלחמה באיידס”, “עשיתי בדיקה לאחרונה”, “ראיתי סרט על המגיפה בשנות ה80” וכו'.

Negative, on PrEP– להצהיר בהתחלה שאני לוקח פרפ (למעשה הפרפ הוא מרכיב של אחת התרופות שנוטלים נשאי HIV) כסוג של “הכנה” ותיווך להמשך.

לסיכום, סוגיית הזוגיות בקרב אנשים החיים עם HIV הינה מורכבת ומעסיקה רבים מהם. ניתן ואף מומלץ לפנות לעובדים הסוציאליים והפסיכולוגים במרכזים הרפואיים ובוועד למלחמה באיידס וכן לקבוצות שונות המתקיימות עבור אנשים החיים עם HIV על מנת לקבל סיוע מותאם בהתמודדות.

ולסיום – מסר של תקווה: במחקר שערכנו בשיבא מצאנו כי מתוך מדגם של כמה מאות להט”בים מבין מטופלינו, למעלה מחצי היו במערכת יחסים זוגית קבועה, רובם עם אדם שאינו חי עם HIV. מדובר בנתון מעודד שמראה לנו שקהילת הלהט”ב מתקדמת יותר ויותר לעבר קבלה של חברינו החיים עם HIV.